צבע בכחול וזרוק לים אייל עמית

נפגעי פסיכומטרי

החופש הגדול הגיע – גמרת את התיכון. ציונים ממוצעים פלוס. בסה"כ לא גאון או משהו. סתם תלמיד ממוצע מן השורה. בבוקר משתזף, משחק כדור-עף עם החבר'ה בחוף הצוק. בערב רץ קילומטרים, בועט בשק אגרוף, כפיפות בטן, 30 מתח – הכנה לגיוס. קיבלת כבר צווים, שלחו לך זימונים. מלאת שאלונים, ציירת ציורים ושוחחת עם פסיכולוגים. בסוף תמצא עצמך באיזה גיבוש, בסיירת, ואולי בחובלים, בקורס טייס ואולי סתם כג'ובניק בקריה. זה לא משנה. בכל מקום שתשרת  המוח שלך יתנוון, יקפא ובמקרה הטוב אולי תזכור באיזה שנה קמה מדינת ישראל. אלו שלוש שנים שוחקות. ואם לא התאשפזת או הלכת ל-'קוסם' שיעשה איזה 'קיצור דרך', תמצא עצמך משתחרר אל תוך עולם של וואקום. עולם ששום דבר לא ברור בו חוץ מאותה שאלה אחת גדולה שקודחת לך באונה השמאלית של המוח:

"מה אעשה כשאגדל"?

כשהיית קטן זה היה הרבה יותר פשוט. כבאי, צייד דובים ואולי אסטרונאוט, אבל עכשיו, אתה מוצא עצמך במסע מטורף אחר כל חברת כוח-אדם, פונה לכל מני יועצי תעסוקה, ממלא בלי סוף טפסי קורות חיים עם עפרון שהשפיץ שלו תמיד נשבר, יושב מול מסוף מחשב באיזו ספריה חשוכה וחנוקה, מתייעץ עם החברים, עם ההורים ואפילו עם החברים של ההורים.

נגיד שהחלטת. הצבת לעצמך מטרה מול העיניים, מטרה רגועה וסולידית - הנדסת אלקטרוניקה!

12 שנים למדת בביה"ס. קרעת ת'תחת בבגרויות. לילות בלי שינה, שבתות בלי ים. אבל בסופו של דבר, מה שיקבע אם בכלל ישתינו לכיוון שלך היא אותה בחינה מסכנה.

פסיכומטרי!

בחינה שבודקת עד כמה המוח שלך פסיכי. יחידות המידה של הפסיכיות שלך נמדדת בסנטימטרים. אם רמת הפסיכיות שלך עברה את ה- 700 אתה תותח. אבל אם חסרים לך רק כמה מילימטרים אתה יכול לדחוף את הבגרויות שלך לתחת. אפילו לפנימייה בשדרות לא תתקבל.

חזרת מהים, החול עוד דבוק לך לשערות ברגליים. בתיבת הדואר אתה קולט את המעטפה. המעטפה המפחידה מכל. יותר ממעטפת נפץ, יותר מחשבון פלאפון, ואפילו יותר מצו מילואים. אתה מחזיק את המעטפה בשתי הידיים. מתפלל לאלוהים שזה 680. טוב, נו, גם 670 זה טוב. אתה נותן נשיקה מלאת רוק למעטפה ובזריזות פותח. לוקח לך בערך עשר דקות להבין איפה הציון. יהיו שם סטטיסטיקות, נתונים, הוראות, התפלגויות נורמליות…

"בחייאת-דינאכ, איפה הציון המזוין"?

530 צורח מהקצה השמאלי של הדף, 530 שמעוור לך את האישונים.

"530 – כוס אמק, אני לא מאמין".

תאמין, תאמין, אחי, אתה אהבל פסיכי ועל זה אין ויכוח. בשלב הזה יש לך שתי ברירות. אחת – לוותר, לקבל את זה שאתה דפקט ובמקום מוח יש לך אפון או שניים ופשוט להירשם לאיזו מכללה בנצרת עילית.

שתים – להירשם לקורס נוסף. לא להתייאש, לחרוש, לטחון לשרוף ת'תחת, להפסיד את כל הסדרות בטלוויזיה ורק בשביל להצליח לפתור עוד כמה שאלות במבחן הכמותי.

קורס של 4300 ש"ח, כיתה של 20 איש מוציאים עשן מהאוזניים, מנסים לקלוט כל שטות שהמדריכה בת ה- 24 מוציאה מהפה. אתה תמלא קלסרים, תשנן כרטיסיות, תסמן במרקר צהוב מילים שבחיים לא שמעת והכל בשביל לנסות לשפר ב - 50 נקודות.

20 לדצמבר, 9 בבוקר, 10 חבילות שוקולד-פרה, פרות-יבשים בשביל הגלוקוזה במוח, 17 סוגי קמיעות, 25 עפרונות מחודדים, 5 מחקים ו-3 מחדדים – כאלה שלא שוברים שפיצים, בדקת טוב לפני זה בחנות.

"הבחינה שלפניכם מורכבת משלושה נושאים" – הבוחנת הבהמה מדקלמת כמו תוכי מסורס. אתה רק שומע איך הצלילים מתנפצים וניתזים על קירות החדר, מתערבלים עם הנשימות של הנבחנים המבועתים. תמיד יהיה שם מצונן חנוק שיעשה לך רעש של טישו ואחד עצבני שישחק עם הניילון של הסנדוויץ' – אבוקדו שאמא שלו הכינה לו בבוקר.

אתה נושם עמוק, מנסה להפעיל את כל טכניקות ההרגעה שלמדת בקורס. הלב שלך דופק על 200 ובעיניים אתה רואה רק 4 עיגולים מסודרים בטור.

בזמן הבחינה אתה בונה משולשים, איקסים, לפעמים סתם יוצר צורות מעניינות על גיליון התשובות. לפחות זה מעביר את הזמן, שלא תשתעמם חס וחלילה.

"נשארו חמש דקות" – הבת אלף מכריזה בקול, ואתה רק בשאלה 13.  מהאוזניים  כבר יוצא לך עשן. זה שלידך כבר מזמן יצא להשתין או לעשן. הוא קם, מתמתח, עושה תרגילי התעוררות, מפהק בקול רם.

דווקא!

בכוונה!

שתתעצבן!

שתרגיש עד כמה אתה מפגר!

לא חשוב שהוא בסוף יקבל ציון יותר דפוק משלך, מבחינתך הוא הגאון שמסיים כל פרק ב - 15 דקות.

הבחינה הסתיימה. ערמות השוקולד, הצימוקים, הסנדוויצ'ים, 10 ליטר קוקה-קולה ופקט הסיגריות שמסודרים בספסל לצדך נשארו שלמים כמו שהם. לא היה לך זמן אפילו לפתוח את העטיפה.

תמיד יפנה אליך איזה פוזל עם משקפים בעובי 8 מטר וחולצה מכופתרת ויגיד לך

"היה קל, לא?"

בא לך לתת לו פצצה, לכבות לו איזו סיגריה על העדשה.

אתה חוזר הביתה מסדר את התיק לים והולך לצלות את עצמך בשמש. לא חשוב שזה בכלל דצמבר והפטמות שלך מתקשות מהקור – מבחינתך זה עונש. "מגיע לי. אני דפקט. אני דפקט פסיכי ולעולם לא אצליח".

הכסף ירד לטמיון, הלך לעזאזל, עף קיבינימט. במכון הפסיכומטרי כבר בנו עליך וילה, אבל אתה לא מוותר. כל ערב אתה מוצא עצמך רוכב על טוסטוס מעשן, כשארבעה מגשי פיצה מסודרים מאחור, חורש את תל אביב. בגב כבר קיבלת עקמת, נהרגת כמעט 30 פעם, וכל זה בשביל לחסוך כסף לעוד בחינה אומללה של שלוש שעות.

בשלב זה, שבאמת כבר ימאס לך, 3 או 4 קורסים, בסוף תגיע למסקנה שהכי טוב זה פשוט לקנות כרטיס טיסה ולעוף מפה. פשוט לשכוח מהבחינה המגעילה הזו. איכשהו, אתה מצליח לגרד עוד כמה שקלים מחשבונות בנקים שלך. חסכון לתינוק, חיסכון לאומלל, חסכון לדפ"ר הדפקט שלא מצליח בפסיכומטרי. אומר יפה שלום לכולם, ואפילו למוסכניק, קונה כרטיס טיסה, הודו, תאילנד, דרום אמריקה. זה לא משנה לאן, העיקר לעוף מפה.

שוכב על חופים, מטפס הרים, רועה צאן וקוצר חיטה. כל לילה עוצם ת'עיניים ונזכר בזוועה:

"530"

"530"

כמו אקו שלא עוזב אותך, מהדהד בראש וקודח לך בנשמה. חולם על אותו בחור שקיבל 700. כבר אחרי תואר שני, מגלגל מליונים באיזה משרד מפואר, יושב על כורסת עור מצוחצחת כשסיגר ענק נעוץ בין שיניו, מזכירה בלונדינית פצצה יושבת לו על הברכיים, מרצדס קופה מחכה לו בקומה השניה של החניון, ולקוח שרוצה להתגרש מאשתו ממתין לו בשלוחה 7 בטלפון. בינתיים חולם רק על הרגע שיוכל לקחת חופשה, יקנה כרטיס טיסה, יטפס על איזה הר או שניים, ישכב על חופים, יגדל כבשים ויקצור חיטה.

מי יודע, אולי בפנסיה.