10 דברים שלא ידעתם עלי:
1. את ענת הכרתי על החוף בסיני. היא סטודנטית בטכניון ואני חייל בצבא קבע.
כן, ב-1998 זה היה עוד אפשרי. אישור ממפקד הבסיס, חתימה מהשלישות,
מהקב"טיה ומעוד כמה פלאפלים בקרייה והופ, אתה מוצא עצמך במונית פג'ו 504
עם רוח חמה בפרצוף. בילינו מלא על החוף, אבל רק אחרי שהקאתי עליה, עליה!
ממש ממש עליה, על כל הגוף שלה, ורק אחרי שסיפרתי לה את הסוד הגדול
והנורא בחיי, הבנתי שאני מאוהב בה עד העצמות ושהיא האישה של חיי.
לענת זה לקח קצת יותר זמן, בכל זאת, את לא מתאהבת כל כך מהר בגבר
שמקיא עליך. ומה היה הסוד הנורא? או.
2. הפעם הראשונה בחיי שעליתי על מטוס היתה בגיל 24. הטיול הגדול אחרי
הצבא לדרום אמריקה. כשהכרתי את ענת, בסך הכל חודשיים לפני, כבר היו לי
כרטיסים ביד. נפרדנו בדמעות ועליתי על המטוס. כששאלתי את הדיילת של
בריטיש איירווייס כמה עולה קולה, היא חייכה אלי כמו אל סתום ואמרה לי שזה
בסדר. סתום אכן הייתי.
3. בברזיל, ריו דה ג'נירו, חוף קופה קבאנה, באוטובוס ציבורי מספר 434 מלא
באנשים, כנופיית שודדים הצמידה לי אקדח לתוך הראש. זו היתה הפעם
הראשונה אך בהחלט לא האחרונה שפגשתי את המוות ממרחק כזה. השארו עמי.
4. בבוליביה, במכרות הכסף של פוטוסי, בגובה 4000 מטר מעל פני הים ובעומק
של כמה עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע, צינור אוויר בלחץ גבוה שתכלס
מאפשר לכורים לנשום, התפוצץ לנו מול העיניים והעיף אותנו קיבינימט. אלמלא
המדריך שתפס ומשך אותי בשנייה האחרונה, קרונית ברזל עמוסה עפר במשקל
של שני טון היתה דורסת אותי למוות, לא משאירה ממני זכר.
5. בצפון פרו, 3000 מטר מעל פני הים, קרוב לעיר הוואראז, באתר טיפוס מצוקי
קרח, המדריך המקומי שעלה ללא כבלי אבטחה החליק ונפל ממצוק בגובה 30 מטר.
כמו שק תפוחי אדמה, בום, התפוצץ על השלג הדחוס למטה. במשך 3 שעות חילצנו
אותו בשלג עמוק על אלונקה מאולתרת מקרשים שמצאנו. הסיוט האמיתי התחיל רק
כשהגענו למגרש החנייה וגילינו שהאוטובוס שלנו הבריז ואנחנו האחרונים באתר.
חושך, מינוס 10 מעלות, הנעליים, הבגדים, הפליזים – הכל רטוב ספוג, ובאותם
ימים אין טלפונים סלולריים. בנס יצאנו משם בחיים.
6. אכלתי קוף. גם אני עדיין מתקשה להאמין ואפילו לכתוב את זה, אבל אכלתי קוף.
בכפר מבודד בג'ונגל, 5 ימים של שיט בערוצי הנחל הנידחים של האמזונס. אני לא
יודע איזה קוף זה היה, אבל לפי גודל כף היד שלו, זה היה וואחד קוף. זה נשמע
נורא, אני יודע. נורא נורא נורא! אבל נקלעתי לסיטואציה, וכבר סיכמנו שהייתי סתום,
וראש השבט, שנראה כמו קוף בעצמו, ושלא מסוגל אפילו להבין מה ההבדל בין קוף,
תרנגולת, כבשה, פרה, לטאה, או כל יצור חי אחר שאפשר לאכול, היה מאוד נעלב
אם הייתי מסרב. בלית ברירה נתתי ביס, בזרוע, בין המרפק לכתף. ספויילר: אם
תהיתם לרגע מה הטעם – זה נורא. נורא נורא נורא! לא שניסיתי, אבל זה ממש כמו
לאכול בן אדם. נורא! אל תנסו את זה. לא בבית ולא בשום מקום אחר. נורא.
***ספויילר קטן נוסף למגזר הטבעוני הזועם. כמו שאומרים למרוקאים
דבר ראשון על הבוקר, קודם כל תרגעו. אחרי שתקראו הסיפור במלואו וסיפורים
נוספים בספר תבינו שהכל טוב ולא סתם פרסמתי את הסיפור הזה. המסר שעובר
מאוד ברור. נרגעתם? יופי.
7. בקוסטה ריקה הכרתי וטיילתי שבוע עם היקוקומורי. אם מעולם לא שמעתם את
המילה הזו, אל תרגישו לא בנוח. היקוקמורי זו תופעה שיחודית רק ליפן, ובשנים
האחרונות גם במדינות מפותחות אחרות כמו ניו זילנד ושוודיה. מדובר בנערים לרוב,
נערות פחות, שלא עומדים בלחץ ובאווירה התחרותית היפנית הנוקשה, ובמקום
להתאבד פשוט מסתגרים בחדר שלהם ולא יוצאים ממנו לתקופה ארוכה. זה גם
יכול להגיע לחמש, שש, שבע שנים. כל היום משחקים בסוני פליי סטיישן וגולשים
באינטרנט ומתחפרים עוד ועוד בתוך עצמם. ההורים שלהם מעבירים להם אוכל
מתחת לדלת. אין שום תקשורת עם בני הבית. ביום הם ישנים ובלילה הם ערים.
בידוד מוחלט מהעולם החיצון. במקום לשבור את הדלת, לתת לילד שתי סטירות
ולהטיס אותו לקבל עזרה נפשית, ההורים היפנים מתביישים ומסתירים את העניין.
בתרבות היפנית הורים לבן היקוקומורי יעדיפו לשתף פעולה עם הנער ולהניח לו
לנפשו עד שיסכים לצאת מרצונו. רק שהשכנים לא ידעו או יגלו. בן היקוקומורי זו
בושה גדולה ביפן. נשמע לכם הזייה? בואו קבלו את הזייה האמיתית: נכון לשנת
1999, השנה שבה פגשתי את איסאו ה-"אקס-היקוקומורי" שהספיק לשבת בחדר
"רק" שלוש שנים לפני שיצא לדרכים, יש ביפן מעל למיליון היקוקומורים. קולטים
את המספר? מיליון!!!! ומה קורה היום עם איסאו? או 2#.
8. חודשיים אחרי שחזרתי מדרום אמריקה, אבא שלי נהרג בתאונת דרכים מחרידה.
הוא ועוד 16 איש. טיול של החברה להגנת הטבע, אוטובוס ה"פנויים פנויות" שנפל
לתהום סמוך לצומת גולני. באותו ערב שבו נסענו לפורייה לזיהוי גופה, הייתי עד
לתאונת דרכים אחרת. חבורת נערים שיכורים שנהגו בפראות, איבדו שליטה
והתהפכו ב-200קמ"ש. הדם של אחד הנערים כיסה אותי עד הכתפיים בזמן
שטיפלתי בו על הכביש. עד היום אני לא יודע אם הוא חי או מת.
9. דווקא בוואראנסי, דווקא ב"עיר המתים" ההודית המטלטלת, המחרידה והמדהימה
הזו, השלמתי עם המוות של אבא שלי. השלמתי עם קונספט המוות בכלל. אני יודע
שזה עשוי להישמע פה מוזר, אבל רק מאותו רגע התחלתי לחיות באמת.
10. כן, לענת לקח קצת יותר זמן להתאהב בי חזרה, אבל שנה אחרי, בטיול שלנו
להודו, ממש אחרי וואראנסי, כשהגענו לפושקר, לאגם הקדוש, בחוף הסאן סט,
בזמן השקיעה, זאת היתה היא ששלפה טבעת והציעה לי נישואין. לקח לי הרבה
זמן להאמין למראה עיני ולמשמע אזני, אבל בסוף, כשהשתכנעתי שזה אמיתי,
אמרתי כן. אגב, שלא יעלו לכם פה רעיונות לראש, למרות הסוף הטוב, זה עדיין
רעיון ממש ממש גרוע להקיא על בחורה שמוצאת חן בעיניכם.
11. נכון, אמרתי 10 דברים, אבל אם הגעתם עד לפה זה אומר שמה שקראתם
מעניין אתכם ושלא תתנגדו לקרוא עוד.
אתם עדיין פה?
נפלא.
10 הדברים האלה שזה עתה קראתם, הם למעשה 10 הסיפורים הראשונים
(מתוך 46) בספר האחרון שלי - #וכתבת.
46 סיפורים אמיתיים מחיי. 252 עמודים שיטוסו לכם במהירות האור!
אם אהבתם מה שקראתם פה, נראה לי שתאהבו גם את הספר
אתם כבר יודעים היכן ניתן להשיג אותו 
תודה שקראתם
אייל עמית
